לאורך השנים הייתה מרוקו מחסה לעשרות אלפי מגורשים ואנוסים ספרדים. כיום אנו לא יכולים לספר על קורות חייהם של יהודי מרוקו, מבלי להדגיש את חשיבותה של הקהילה הספרדית הגדולה שיִישבה את שטחי המדינה מסוף המאה ה-15 ועד ראשית המאה ה-17. מבין כל קהילות ישראל בתפוצות, יהדות מרוקו היא הקהילה הספרדית האותנטית הגדולה ביותר ששרדה עד היום.

מגורשי ספרד למרוקו

כיבוש ספרד – או “הרֵקוֹנְקִיסְטָה” כמו שאנו מכירים אותו היום, הוא שמו של הכיבוש הנוצרי את ממלכת אַל-אַנְדָלוּס המוסלמית. הכיבוש הסתיים בינואר שנת 1492, ומיד לאחריו החלו להופיע בספרד גזרות אנטי-שמיות כנגד היהודים. הגזרות חייבו את היהודים להתנצר או לעזוב את המדינה מיידית. הדמות אשר עומדת מאחורי גזרות אלו הוא הנזיר הנוצרי תומאס דֵה טוֹרְקְמַדָה, בן להורים מומרים ואינקוויזיטור הכנסייה הספרדי הראשי.

לאחר שהצליחו הספרדים לכבוש את האי האיברי, פנו אל מלך מרוקו שחשש מפני הכוח הספרדי העולה, בהודעה כי ממלכתו לא תיכבש בתנאי ויסכים לקבל את המגורשים היהודים לארצו. זה הסכים וכתוצאה מכך, מספר עצום הנאמד בין 30,000-50,000 מגורשים הגיעו להתיישב בערי מרוקו. עם הגעת המגורשים התבשרו כי הממלכה נמצאת תחת רעב. בעקבות זאת אלפים מתו (ישנם מקורות הטוענים כי 20,000) ואילו 7,000 יהודים אחרים בחרו להצפין וחזרו לספרד לאחר שעברו טקס הטבלה נוצרי מקומי.

חיי המגורשים במרוקו –

קהילות ספרד או “הרומנים” כפי שכונו בפי יהודי מרוקו, העדיפו לחיות בדרך כלל על ערי החוף כדוגמת טֵטוּאַן, טנג’יר, קזבלנקה וכ”ו. אך גם בפנים הארץ בערי פס, מרקש, ומקנס. בחלק ניכר של ערי החוף הצפוניות היו אלה קהילות הספרדים שייסדו את הישובים היהודים שעמדו על כנם עד תחילת המאה ה-20. ישובים אלו מזוהים עם ערי טטואן, גיברלטר, סָאפִי ואַל-קָסְר-אַל-כַּבִּיר. בערי חוף אלה היו הספרדים מדברים בשפת החֲכִּיתִיָה. שפה זו הייתה שילוב של לדינו יחד עם מילים עבריות וערביות-בֶּרְבֵּרִיוֹת (בֶּרְבֵּרִים נקראים התושבים המרוקאים המקומיים).

יחד עם הגעתם הביאו המגורשים תרבות, הון ועושר אינטלקטואלי רב. גדולי הרבנים הספרדים עמדו בזמן זה כראשי קהילות ספרד בערי מרוקו השונות. ביניהם עילויי תורה כמו רבי יעקב בֵּירָבּ, רבי דוד אִבְּן זִמְרָא, רבי סעדיה אִבְּן דַנָאן, רבי יצחק דֵלוֹיָה ועוד. רבנים אלו ואחרים סרבו לקבל את האוטוריטה המרוקאית והכירו במסורות הספרדיות כנעלות וחשובות יותר מהמקומיות. כך היה בהלכות השחיטה, הכתובות, התפילות הספרדיות וכ”ד. בסיבת סירוב זאת, במאה השנים הראשונות להגעת מגורשי ספרד למרוקו היו חילוקי דעות נוקשים בין הרבנים הספרדים לרבני הקהילה המקומית, כולל הטלת חרמים של אלה על אלה.

אולם, מהמאה ה-17 החל תהליך התמזגות של העדה המקומית באלה הספרדים. המנהגים הספרדים נחשבו לאורך השנים יוקרתיים יותר ואומצו על ידי יהדות מרוקו כולה. אפשר לומר שעד שהגיעו מגורשי ספרד למרוקו לא הייתה תמימות דעים הלכתית כללית בין יהודי מרוקו. זאת אומרת שלכל עיר או קהילה היו את מנהגיהן. אלו המקומיים נבלעו עם הזמן בקהילות ספרד שמנהגיהם היו דומים ואחידים בכל מקום, מה גם שהספרדים היו קהילות משפיעות שהחזיקו ביחסי ציבור מעולים, הון ומסחר נרחב.

לאורך המאות ה-16 וה-17 המשיכו לנהור אל מרוקו קהל אנוסים מפורטוגל. אלה היו סוחרים אמידים שהתיישבו בערי חוף שבשליטת ספרד ו/או פורטוגל כדוגמת סֵאוּטָה, מֵלִייָה, ארזילה, וטנג’יר. ערים אלו היו יעד לקהילות המגורשים והאנוסים מכיוון והיו בעלות שפה וסממנים תרבותיים דומים. לכן, היה קל יותר לקהילות המגורשים לפתח את עסקיהם מערים אלה.

ביתר הערים שימשו המגורשים כחרשי נשק, מלוים בריבית, סוחרי שעווה, בקר, יין ובמיוחד סוכר וקני סוכר. במאתיים השנים שמתחילת המאה ה- 16 ועד סוף המאה ה- 17 הייתה מרוקו יצואנית הסוכר הגדולה בעולם, הרבה תודות לעסקיהם של מגורשי ואנוסי ספרד במקום. עוד מגורשים שקנו להם מוניטין בקרב המלכים הוַוטָאסִים המרוקאים היו יעקב רוֹסָלֵס, יעקב רוֹטִי ואיתם עוד שני יועצים למלך בשם אברהם קוֹרְדוֹבִי ומנחם סַנָנֵס.

כיום יהודי מרוקו ברובם המכריע הם צאצאים של מגורשים ספרדים. מקצת שמות המשפחה בעלי מקור ספרדי בקרב יהודי מרוקו הם ביטון, מלכה, אבוהב, אלקלעי, מרציאנו, טולדנו, פרדו, ברדוגו, זוארץ ועוד.

לבדיקת זכאות לדרכון פורטוגלי ליהודים מגורשי ספרד למרוקו וצאצאיהם – אנא צרו קשר עם המשרד

 

תודה למר יהונתן גבריאלוב בכתיבת המאמר.

לקבלת מידע נוסף
מלאו פרטיכם בטופס

שם

דואר אלקטרוני

טלפון

הודעה

Call Now Button